<h1>לאוין לדעת הרמב"ן ששכח הרמב"ם בספר המצות</h1>
<h2>דף יז.</h2>
המצוה השש עשרה שנמנענו שלא יחר בעינינו בשלחנו העבדים חפשים בשנה השביעית ולא נחשוב שלוחם הפסד ומיעוט בעשרנו וכבודנו. ואם שלחנו אותם על פי בית דין שכפו אותנו על זה או מעצמנו מפני דבר אחר לא ברצון נפשנו נעבור בלאו. אבל יהיה לנו חפץ ורצון בעניין לקיים מצות מי ששלח אותנו חפשים מיד אדונים קשים יתברך שמו וית' מלכותו ונחשוב זה ריוח לנו שהוא יברכנו בעבור זה ויתן לנו עבדים ועושר ונכסים וכבוד, והוא אמרו ית' (ראה ט"ו) לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך י"י אלהיך בכל אשר תעשה. וזה הלאו זכרו בעל ההלכות (אות קצ"ד).
<h2>דף ל.</h2>
המצוה השני' שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ד' ט'—י') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב וגו'. והכונה בזה גדולה מאד. שאם היו דברי תורה באים אצלנו מפי הנביא עליו השלום בלבד אע"פ שנתאמת אצלנו ענין נבואתו באותות ומופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום הפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת תהיה התורה נסוחה על יד השני או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו ולא יועילהו אות ולא יצילהו מידינו מופת. שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו. זה הוא שנאמר במעמד ההוא (יתרו י"ט) וגם בך יאמינו לעולם. והוא הענין הבא בפרשת כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו' (ראה י"ג). וכבר באר הרב זה בספר המדע (יסוה"ת פ"ח). והוא יסוד גדול בתורה והיא המניעה הבאה לנו בפסוק פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. והזהיר פן יסורו מן הלב מהודיעם לבנים ולבני בנים לדורות עולם. ואל תטעה בזה מפני דרשם בראשון שלקידושין (ל'.) לבניך ולבני בניך בלימוד התורה לבני בנים. כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה. אבל נתבונן ונקח ראיה מדבריהם כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם. וזאת מצות לא תעשה זכרה בעל ההלכות (אות ק"ע). והרב שכחה גם כן.
<h2>דף נז.</h2>
המצוה הששית שנמנענו מלאכול הצפור ששחטו אותה לטהרת המצורע. למדו זה בעלי הקבלה מריבוי המקרא. אמרו בשלישי שלקידושין (נ"ז.) כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה. ואמנם איסורה מן התורה הוא ואוסרת במשהו כמו ששנינו באחרון שלעבודה זרה (ע"ד.) ואלו דברים אסורים ואיסורן בכל שהוא צפורי מצורע ושער נזיר. ואם היה איסורן מדבריהם לא היו אוסרות בכל שהן לפי שאין דבר מדברי סופרים אוסר בכל שהוא אלא בדבר שיש לו מתירין כמו שמפורש בראשון שלביצה (ג':), חוץ מאיסורי עבודה זרה שהחמירו בהן בכל ענין ויש להם עיקר מן התורה. ומפורש בפרק אחרון שלשחיטת חולין (ק"מ.) שדורש כל צפור טהורה תאכלו מכלל דאיכא אסורה ומאי נינהו שחוטה דמצורע והקשינו מסופיה דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחוטת מצורע ומתרץ לעבור עליה בעשה ול"ת ושם חקרו ולוקמה בטרפה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה וכו'. ומכל הדברים נלמוד שהיא בלאו גמור מן התורה. וכן מוכיח עוד בראשון שלבכורות (ט':) אמרו בערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ר' שמעון אומר כולן אינן מטמאין טומאת אוכלין לפי שאינו אוכל שראוי להאכילו לאחרים. ואם היה איסורו בין לעצמו בין לאחרים מדבריהם מטמא הוא טומאת אוכלין מן התורה ולא גזרו בדבר להקל עליו אלא להחמיר עליו. וכ"כ הרב בחבורו הגדול בפרק אחד עשר מן ההלכות (טו"צ ה"ז) האוכל כזית מן הצפור השחוטה עובר על עשה ועל לא תעשה שנ' וזה אשר לא תאכלו מהם מפי השמועה למדו שזה לרבות הצפור השחוטה. ואם כן ראוי לנו למנות המניעה בחשבון שס"ה לאוין. ואמנם הרב מפני שלא ימנה בלאו שבכללות אלא אחת (ש"ט עמ' קס"ד) לא זכרה בחשבונו במאמר הזה שהרי היא באה בלאו אחד עם עופות טמאים. וראיתי עוד לרב שלא חייב באכילתה מלקות ולא זכרה בכלל הלוקין בהלכות סנהדרין (פי"ט). ואפילו אם חשב אותה לאו שבכללות למה לא ילקה עליה בפני עצמה והוא ז"ל מחייב בכל לאו שבכללות אחת וכיון שהוא מודה במדרשה שהוא תורה ומפי השמועה למדו אותו היה ראוי להלקות עליה כמו שנהג גם הוא במצות אחרות לחייב בהן כרת ומלקות מדין גזירה שוה ושאר המדות כשבא בתלמוד שהוא מן התורה (שרש ב'). ובזה המקום ראיתי לדבר עוד בעגלה ערופה ושער נזיר ופטר חמור שהם גם כן מדרשים אלא שאינם באים בלשון לאו. אלא אמרו בעגלה ערופה (קדושין נ"ז. וש"נ) כפרה כתיב בה כקדשים. ובשער נזיר אמרו (שם:) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו גידולו קדוש. ובפטר חמור למדו (בכורו' י':) גזירה שוה מעגלה ערופה. ואלו אם נאמר שימנו בשס"ה מצות לא תעשה לא הוזכר ולא נדרש בהם לאו ואם אינן באות ג"כ בחשבון רמ"ח מ"ע היאך נוציא אותן מחשבון מה שנצטוינו והן מה"ת ועכ"פ יכנסו בכלל תורה צוה לנו משה. אבל הנכון שנאמר בשער הנזיר שימנה בכלל עשה שאמר יתעלה (נשא ו') קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. וכיון שבא הפירוש שיהיה גדולו קדוש ולא נהנה בו אם כן הוא לאו הבא מכלל עשה. אבל עגלה ערופה שכתוב בה כפרה כקדשים תהיה מניעה כמותם. ופטר חמור הנלמד בגזירה שוה יהיה גם כן מניעה נמנית לעצמה. כמו שנחשוב ערל שאכל תרומה מן המניעות והוא נמנה מצות לא תעשה אחת ולוקה והיא באה מן הפסח בגזירה שוה כמו שהזכיר הרב במצות קל"ו [אצלנו קל"ה]. ולא בא באוכל פגול לאו ולא כרת מבואר ונלמד בו בגזירה שוה (במצוה דלעיל) ולוקין עליו.
